היום בבוקר, אני יושבת בפגישה עם אישה בת 38, אמא ל 3, מנהלת מכירות בכירה, בתעשיית הקמעונאות, שהגיעה אליי לפגישת אבחון וייעוץ נומרולוגי אישי. והיה רגע אחד שבלט במהלך הפגישה שלנו, הרגע שבו היא אומרת:

"תשמעי, בשנים האחרונות אני בעיקר מבלה בקפיצות מעבודה לעבודה.
כל פעם שהחלפתי מקום עבודה חשבתי ששינוי הארגון יביא לי את ההגשמה שחיפשתי.
וכל פעם מצאתי את עצמי מחפשת את היעד הבא…
והאמת, עייפתי, אני מרגישה מאד מבולבלת
וכבר בכלל לא בטוחה במה שאני באמת רוצה".

כששמעתי אותה הדהדה בי המחשבה:

"לחיים! לחיים!" אני שומעת את קולם של הנוכחים בחדר הישיבות מהדהד כשהם מרימים כוסית יין ומברכים אותי על המינוי כשותפה בכירה במשרד רו'ח.

"את רוצה לשאת דברים"? שואל אותי יו"ר הדירקטוריון.
אני מביטה אליו, אליהם.
שומעת אותם,
אבל אני לא איתם.
הבטן שלי מתכווצת,
לא מהתרגשות.
לא משמחה.
אני מרגישה מחנק.
מועקה.
ריקה.
כמו…
כמו אדם "מת".

ומה שבא לי באותו הרגע הוא לקום ולומר להם:

ובסיומו של הערב המרגש הזה,
כשאני אוספת את עצמי
ומתקפלת לחזור הביתה,
אני שומעת מישהי קוראת לי –
"שריתוש, מה נשמע?"

אני מביטה לאחור ומזהה –
אמא של אחת הבנות מהשכבה.
אישה מהממת בת 41,
מנהלת הדרכה בכירה
מאחד הארגונים הגדולים בישראל,
שביקרה אצלי לפני כשנה
לפגישת אבחון וייעוץ נומרולוגי.

זה היה בתקופה שבה רצתה לשנות מקום עבודה,
והרגישה תקועה.
בפגישה היא סיפרה לי
שהיא יוצרת קשרים עם המון אנשים,
מעבירה קורות חיים,
ושום דבר לא מתקדם.

לפני שנה,
חול המועד סוכות
פארק גני יהושע, תל- אביב
אני נמצאת בהופעה של עידן חביב הענק והמרגש,
אחרי תקופה ארוכה שבה הקורונה טלטלה את עולם המוזיקה,
וסוף סוף היה אפשר ליהנות ממופע מדהים עם קהל גדול וחם – בלייב.

ורגע לפני תחילת המופע, אני ניגשת לבר לקנות משהו לשתות.
בעודי ממתינה בתור הארוך,
אני פותחת את הטלפון,
משוטטת בפייסבוק כשלפתע קפצה לי הודעה במסנג'ר מאישה שאינני מכירה.
והיא כותבת לי כך:

נוווווו…. אפשר כבר לומר "מַבּרוּק"? אני כותבת לו את ההודעה הזאת הבוקר, והלב שלי על 200. מתפללת ששום דבר לא ישתבש, ורק מייחלת לשמוע – "כן". בעודי ממתינה לתשובתו, אני נזכרת איך לפני חודש וחצי, אני מקבלת שיחת טלפון מאישה שאינני מכירה, והיא אומרת לי.
"האיש סופר מוכשר ומקסים ללא ספק! אבל היום אני מבין שלא ניתן היה לגשר על הפערים המקצועיים כדי להביא לתוצאות שקיוויתי שיהיו". כך אמר לי המנכ"ל.
"אבל תשמעי" הוא אומר:

אני יוצאת עכשיו מפגישה עם מנכ"ל חברת תרופות, שעדכן אותי שפיטר מנהל מוצר בכיר בחברה לאחר שחיברתי ביניהם. זה בוודאי מעציב אותי, שאדם שאני ליוויתי ואני מאמינה בו, מתויג ככישלון אחרי חודשיים בלבד.
.
"האיש סופר מוכשר ומקסים ללא ספק! אבל היום אני מבין שלא ניתן היה לגשר על הפערים המקצועיים כדי להביא לתוצאות שקיוויתי שיהיו". כך אמר לי המנכ"ל.
"אבל תשמעי" הוא אומר: