היום בבוקר, אני יושבת בפגישה עם אישה בת 38, אמא ל 3, מנהלת מכירות בכירה, בתעשיית הקמעונאות, שהגיעה אליי לפגישת אבחון וייעוץ נומרולוגי אישי. והיה רגע אחד שבלט במהלך הפגישה שלנו, הרגע שבו היא אומרת:

"תשמעי, בשנים האחרונות אני בעיקר מבלה בקפיצות מעבודה לעבודה.
כל פעם שהחלפתי מקום עבודה חשבתי ששינוי הארגון יביא לי את ההגשמה שחיפשתי.
וכל פעם מצאתי את עצמי מחפשת את היעד הבא…
והאמת, עייפתי, אני מרגישה מאד מבולבלת
וכבר בכלל לא בטוחה במה שאני באמת רוצה".

כששמעתי אותה הדהדה בי המחשבה:

"לחיים! לחיים!" אני שומעת את קולם של הנוכחים בחדר הישיבות מהדהד כשהם מרימים כוסית יין ומברכים אותי על המינוי כשותפה בכירה במשרד רו'ח.

"את רוצה לשאת דברים"? שואל אותי יו"ר הדירקטוריון.
אני מביטה אליו, אליהם.
שומעת אותם,
אבל אני לא איתם.
הבטן שלי מתכווצת,
לא מהתרגשות.
לא משמחה.
אני מרגישה מחנק.
מועקה.
ריקה.
כמו…
כמו אדם "מת".

ומה שבא לי באותו הרגע הוא לקום ולומר להם: