"לחיים! לחיים!" אני שומעת את קולם של הנוכחים בחדר הישיבות מהדהד כשהם מרימים כוסית יין ומברכים אותי על המינוי כשותפה בכירה במשרד רו'ח.
"את רוצה לשאת דברים"? שואל אותי יו"ר הדירקטוריון.
אני מביטה אליו, אליהם.
שומעת אותם,
אבל אני לא איתם.
הבטן שלי מתכווצת,
לא מהתרגשות.
לא משמחה.
אני מרגישה מחנק.
מועקה.
ריקה.
כמו…
כמו אדם "מת".
ומה שבא לי באותו הרגע הוא לקום ולומר להם:
תשמעו ח'ברה,
אני באמת אוהבת אתכם,
אבל אני לא מסוגלת להיות כאן יותר.
לא בגלל שאתם לא מספיק טובים, ולא בגלל שהמשרד לא מספיק שווה.
זאת אני –
בשנתיים האחרונות, מבולבלת.
אני מרגישה שאני כבר לא אוהבת יותר לעשות את מה שאני עושה.
והמינוי הזה …
אני בכלל לא רוצה בו.
הוא רק מזכיר לי
כמה אני לא מאושרת…
אבל במקום זאת,
אני מורחת חיוך צבוע על פניי,
קמה על רגליי
ואני אומרת להם:
אני מודה לכל אחד ואחת מכם על הברכות והאיחולים.
אני נרגשת להוביל את המשרד
לפרויקטים חדשים ומאתגרים.
תודה על האמון והתמיכה.
זה ללא ספק אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי.
מחיאות כפיים.
אני נחנקת.
דקותיים לאחר מכן
אני ניגשת לשירותים המפוארים
במשרדים היוקרתיים,
ומקיאה את עצמי.
אני מתיישבת על האסלה
מורידה את ראשי אל עבר ברכיי
ומייבבת בבכי
ולא מצליחה לעצור.
כל המועקה של שנתיים
התפרצה פתאום ברגע אחד.
אני מנסה להתאפס
ולחזור למשרד,
אבל רגליי תקועות.
לא מתגברת.
חותכת הביתה.
תוך שעה אני פותחת חמ"ל בסלון.
מזמינה את אחותי,
שתי חברות ילדות
ואת בעלי לחזור מוקדם מהעבודה,
ומבקשת מהם שיאמרו לי
אם אני שפויה?
כי איזו אישה בעולם תרצה להתפטר
ביום שהיא מקבלת מינוי בכיר סמכות וכח
עם שכר שאינו מבייש אף מנכ"ל בישראל.
וחוץ מזה … אני שואלת את צוות החמ"ל,
אם אני אתפטר מה אעשה עם עצמי בגיל 48?
לא ברור לי איך פתאום באמצע החיים אני אלך ללמוד משהו חדש?
אבנה את עצמי מאפס?
או איך אשתלב בשוק העבודה בתפקידים אחרים בלי ניסיון קודם?
ובואו ….אני כבר לא צעירה. "
תגידו, אתם נושמים??? 
כי אני עדיין מנסה לעכל את הדברים האלו שאמרה לי הבוקר האישה המהממת הזאת כשהגיעה אליי לפגישת אבחון נומרולוגי וייעוץ אישי.
אז עברנו ביחד תהליך עמוק וממוקד של אבחון ופיצוח מסלולי קריירה ומציאת נתיבים חדשים, ואחרי שגילתה כמה אפשרויות חדשות עומדות בפניה, היא החליפה את החששות בהתרגשות, ומחליטה לצאת לדרך חדשה
והכי התרגשתי – כשבדרכה החוצה, עצרה ואמרה לי: "תודה, שרית. תודה שעזרת לי להזיז את הסלע, ולפתוח דף חדש בחיי".
אין משהו משמח יותר במקצוע שלי. היכולת להשפיע על חייהם של אחרים ולעזור. לשפוך אור במצבי אי-וודאות ולהיות שם עבורם באותם רגעי ההתלבטות בצמתים הכי משמעותיים בחייהם.
תודה על הזכות 
.
.ואם גם אתם בהתלבטות אתם יודעים מה לעשות 